פרוזה

 הערה כללית על הספרים החדשים שניסקרים כאן: הביקורות עצמן משתנות מדי פעם בהתאם לזמן שיש לי ולמחשבותי על הספר.

מידע על ספרי שירה חדשים מופיע מספט. 11 בעמודים על השירה (מקורית, מתורגמת).

 (C) כל הזכויות שמורות לד"ר רותי לאופר

 אחות שמש / דרור בורשטיין

הוצאת כתר, 2012

הרומן החמישי של המחבר.

אחות שמש הוא ספר טוב, אבל, לטעמי, לא מספיק טוב. לא פשוט כלל לפרוט לפרטים את המילים "חיים ומוות", שבהן בעיקר עוסק הספר.

סיפור "המסגרת" הוא חיפושיו של גיבור הספר אחר הסיבה להתאבדותה של אחותו, אבל יותר משהספר עוסק במוות, הוא עוסק בחיים, ומנסה לרדת למרכיבים הכי בסיסיים שלהם: ההווה והזיכרון. עירוב הזמנים, המקומות והדמויות בספר כמו מתבקש.

ישנם לא מעט קטעים יפים בספר וגם לא מעט קטעים כמעט מניפולטיביים עם השפעה ברורה של ספריו של יואל הופמן. ועם כל ההערכה הרבה שישנה לי למחבר, המוכשר בעליל, קשה לי להשתחרר מההרגשה שמשהו עיקרי מאד הוחמץ כאן. סופו החלש והלא משכנע של הספר מדגיש ומדגים זאת היטב.

ובכל זאת – שוה קריאה (אם גם בודאי לא לכל ).

שלושה ספרים מומלצים של סופרים אמריקאים :

(הפרטים יושלמו..)

הם יורים גם בסוסים

השפל האנושי שאיליו הוביל השפל הכלכלי של ארה"ב בשנות ה 30.

סיפור על רצח, שאולי בכלל איננו רצח אלא המתת חסד.

ספר מצמרר ומחייב קריאה.

הדוור תמיד מצלצל פעמיים

ספר החובה של ג'ימס מ. קיין על צד הרוצח שברצח.

מזכיר במידה רבה את הזר של קאמי ואף את "החטא ועונשו".

קשה, אבל חובה לקרוא.

מרטין עדן / ג'ק לונדון

תרגום חדש של עודד פלד (הוצאת כרמל 2012) לסיפרו המיוחד והמרשים של מחברו של "פנג הלבן".

צעיר מרקע פשוט מחליט להיות סופר. דרכו להצלחה באמריקה של שנות ה 30 , אינה סוגה בשושנים.

ספר קשה, פיוטי, עצוב ומלמד.

סוף הגוף / איל מגד

ידיעות אחרונות. ספרי חמד  2012

דברים רבים וטובים, סופרלאטיבים, ודאי עוד ייכתבו על הספר הזה, שגיבוריו הם המספר המנתח הכאילו חי וחברו המת. הסיפור הוא סיפור חברותם וחייהם של השניים ובעיקר סיפור מותו מסרטן של בועז, החבר.

אני לא יודעת (או שכן) למה ציפיתי לספר טוב, טוב מאד אפילו. מן "סטונר" כזה.

מה שאני קוראת עכשו מתוך שיעמום גובר, הוא ספר רדוד,  גדוש משפטים"חכמים", שחייבים לסמן אותם כאיזו חכמת חיים לעתיד, ובסך הכל ספר בנאלי להחריד שנכשל כישלון חרוץ להתמודד עם הנושא המאד לא פשוט שהעמיד לעצמו.

הספר גדוש בהחמצות, החמצות של אהבות, החמצות מיקצועיות, החמצת החברות של שני החברים, החמצת החיים ויותר מהכל  – ההחמצה של ספר שאמור היה להיות ספר טוב והוא ממש לא כזה.

 באיזה מקום קראתי שהספר מתאר את יחסיו של המחבר עם עלי מוהר, ואם זה כך, אז הספר רע במיוחד. הגיע לו, לעלי מוהר, שכה היטיב לתאר את "הנעשה בעירנו" שספר טוב בהרבה ייכתב עליו ולזכרו.

(אוג. 12)

הם יורים גם בסוסים / הוראס מקוי
תרגום: דלי רום

אחוזת בית, מאי 2012

נדמה לי שתמיד היכרתי את המשפט הזה "הם יורים גם בסוסים", אבל לא נראה לי שידעתי אי פעם מהיכן. הספר ש"קפץ" אל מדפי המבצעים בימים האחרונים, הסביר לי. זה הוא רומן (קצר) של סופר אמריקאי לא מאד מוכר במחוזותינו, יליד 1897. ספר שהוסרט לפני שנים.

זה הוא רומן המתרחש בימי השפל הכלכלי הגדול של ארה"ב בשנות ה 30. הוא מתאר את הקורה "מאחורי הקלעים" של תחרות ריקודים להמונים. מה שהיום היינו מכנים "תכנית ריאלטי". ומה שקורה שם, מריקודים ועד רציחות, יכול לעורר הרבה מאד מחשבות על חיינו היום.

ספר מאד לא שיגרתי, מדכא לעילא, אבל מצויין.

בספר מופיע רומן נוסף של אותו סופר "הייתי צריך להישאר בבית", שאותו עוד לא הספקתי לקרוא, אבל אם לשפוט לפי הרומן הראשון, הכתוב מצויין, יש למה לצפות.

(מאי 2012)

חדש ומאד מומלץ :   סאנסט פארק / פול אוסטר
תרגום: ברוריה בן ברוך. עם עובד, ספריה לעם 2011

אוסטר במיטבו. מורכב, רגיש, חכם, חודר לנשמה. ועכשווי , כי מה יותר עכשווי (תמיד) מהשאלה – מה נכפה עלי ומה אני כפיתי על עצמי, השאלה הניצחית והמעגלית – מה מעצב את חיינו.

אני לא יודעת אם זה הוא הספר הטוב ביותר של אוסטר, אך אין לי ספק שהוא אחד מהטובים ביותר. העלילה בו אולי פחות חשובה, אך עיצוב הדמויות.. מעורר התפעלות והזדהות, לפעמים עד דמעות. יש משהו מאד אותנטי בכל אחת מדמויותיו המיטלטלות והמטלטלות של אוסטר בספר הזה.

סיפור המעשה הוא סיפוריהן של הדמויות, שארבע מהן חיות, במרבית הספר, בבית נטוש בברוקלין, איליו הן פלשו בניגוד לחוק. לכל אחת מהן עלילת חיים קשה ומיוחדת, למרות שכולן הם למעשה אנשים נורמטיביים, או כאלה שהיו אמורים להיות כאלה. גם שאר הדמויות בספר הן אנשים חיוביים. אנשים חיוביים עם חיים קשים בתקופה קשה.

אוסטר אוהב את דמויותיו. הוא מעצב אותן בחמלה וברגישות. באהדה. דומה שיותר מכל הוא בא להגיד לנו שלהיות "בסדר" זה לא מספיק בחיים, אבל עדיין..גם לנו כבני אדם, ישנה או אמורה להיות מידה מסויימת של שליטה על חיינו. ואם גיבור הספר, מיילס האנטי -גיבור, מחליט בעקבות אירוע קשה לנתק כל קשר עם משפחתו (ועם עצמו) , ולגרום בכך להרבה סבל להרבה אנשים, זה לא רק עיניין של נסיבות, אלא גם, והרבה, של בחירות אישיות, לפעמים בחירות שבאות מחולשה.

ספר קריא וקשה.  מומלץ בחום!

ואולי עוד אפרט…

דרוש לחשן / חגי ליניק

ראו פרוזה מקורית

עין החתול / מרגרט אטווד
מאנגלית: יעל אכמון; הוצ' כנרת 2011

תרגום חדש לספרה המצויין של הסופרת והמשוררת הקנדית הקנדית – מרגרט אטווד.

סטונר / ג'ון ויליאמס
מאנגלית: שרון פרמינגר, הוצאת ידיעות 'חמד', 2011

מעולה!!

סיפורו של בן של חקלאים שנשלח על ידי הוריו ללמוד חקלאות באוניברסיטת מיזורי. והימים הם ימי ראשית המאה ה20 בארה"ב.  כעבור תקופה קצרה ברגע של מעין "הארה", סטונר מחליט שמה שהוא באמת רוצה זה : ללמוד ספרות , לחקור ספרות, ללמד ספרות.

הספר מתאר את תולדותיו של המרצה לספרות – ויליאם סטונר.

הרבה קסם, חמלה, כישרון ועיניין טמונים בספר הזה, עד שלא קשה כלל לומר עליו שזה הוא ספר כובש ומכמיר לב. ספר כאילו פשוט, גלוי וישיר, שמתברר כספר עמוק ומורכב, כזה שטורד מאד את נשמת קוראו.

שאלות רבות עולות בקורא עם סיום הקריאה. בין אלה:

1. מדוע הספר הזה, שנכתב ב 1965, לא באמת הצליח להתקבל על ידי הקוראים?

2. מדוע גיבורו של הספר (או אנטי-גיבורו) לא באמת הצליח כמרצה וכאדם?

3. האם באמת סטונר לא הצליח?

4. מה היא הצלחה בחיים? מה מקומן של המודעות והבחירה האישית בחייו של אדם?

5. מה ההנמקה וההצדקה לבחירותיו של סטונר?

ועוד ועוד שאלות.

ספר ברור, רגוע כאילו, מאופק מאד, ועם זאת (או בגלל) מאד לא פשוט.

שוה, כנראה, יותר מקריאה אחת !

עם רדת הערב / מייקל קנינגהם
מאנגלית: כרמית גיא; הוצ' כתר,
2011

ספר לא קל לקריאה, כדרכו של קנינגהם מחבר 'השעות', אבל שוה את המאמץ.

בבקשה תשגיחי על אמא / קיונג סוק שין

 אמם המבוגרת של 4 ילדים בוגרים, החיים בסיאול, נעלמת פתאום בדרכה, עם בעלה, לבקרם בסיאול. תוך כדי ההלם והחיפושים אחריה, חושפת בתה הסופרת את מהלך חייה של אמם, וזאת מ4 נקודות מבט שונות, המשלימות זו את זו.

מסכת חיי האם המצטיירת מסיפורי הנותרים אינה פשוטה, והיא מייצגת גם מקום ותקופה – כפרי דרום קוריאה של אמצע המאה ה 20. אלה שכאן ועכשו , המומים מהיסתלקותה הפיתאומית של האם הם כבר במקום אחר ובזמן אחר. ואולי כך היה תמיד.

כתוב רהוט ויפה, מעמת עבר מול הווה, פה ושם נוגע ללב, יש בספר הזה פוטנציאל להיות לא רק רב מכר, אלא גם ספר טוב ממש. ולמרות שהוא מאד קריא, לא בטוח שהוא אכן מצליח לממש את הפוטנצייאל של היות ספר מצויין, המותיר את חותמו לאורך זמן.

חדש ומומלץ:

ארור אתה נהר הזמן / פר פטרסון
מנורווגית: דנה כספי
הוצאת כתר, יולי 2011

ארוויד הוא בן 37. יש לו 2 ילדות קטנות ואשה שלא רוצה אותו יותר. ויש לו אמא שגוססת מסרטן.
ארוויד עוזב את נורווגיה מולדתו ומפליג בעקבות אימו אל עיר הולדתה של האם בדנמרק.
לא ברור אם ברור לארוויד לקראת מה הוא נוסע. ארוויד יודע שנישואיו אבודים, ויודע היטב את מערכת היחסים הקשה שהיתה לו כל השנים עם אמו.

הספר של פטרסון בנוי פרקים קצרים, מעין תמונות או סירטונים קצרים, של רגעים שונים מחייו של ארוויד ומחייה של אימו. נקודות הזמן המתוארות ניראות אקראיות, אסוצייאטיביות. הן מסופרות היטב. הן גבישיות וקרות כמו הקרח הרב המתואר ברבים מפרקי הספר.

יש פירוט רב של האפיזודות המתוארות. הרבה עובדות ומעט מאד הסברים ותיאורי רגשות. סוג של היפר-ריאליזם, הכתוב בכישרון רב. ואת מה שלא נכתב, על הקורא להשלים בעצמו.

ספר גבישי, נוגע ללב, יפהפה וקשה.

חדש: הקיץ היפה / צ'זארה פאבזה
תרגום: ענת שפיצן, גבריאלה פדובאנו
הוצאת כרמל 2011

אי שם עמוק בשנות ה 70 קראתי את ספרו של סופר שאת שמו לא היכרתי אז, צ'זארה פאבזה. שם הספר: הירח והמדורות.
אי אלו שנים חלפו מאז, ועדיין זכורים לי אווירת הספר והרושם הרב שהוא הותיר בי.
מחברו, צ'זארה פאבזה האיטלקי, נולד ב1908 ושם קץ לחייו ב 1950.
חיים קשים עברו על סופר ומשורר מוכשר ורגיש זה.

והנה , ממש לאחרונה (יוני 2011) ראה אור בעברית ספר נוסף של פאבזה, הקיץ היפה. הספר, ששמו נבחר על ידי מחברו, כולל בתוכו 3 נובילות (או רומנים, אם תרצו) : הקיץ היפה, השטן על הגבעות, בין נשים בודדות.

כל שלושה הסיפורים עוסקים באנשים צעירים. אפשר לומר, בהתפקחותם של צעירים אלה מאשליות הנעורים שלהם.

שפתו של פאבזה קולחת ולירית. הוא נוגע בדקויות , רק כאילו פשוטות, כאלה שממש לא קשה להיזדהות איתן. ספר עצוב , אך לא מעיק. מעורר מחשבה ורגש , ויפה, פשוט יפה.

נופל מחוץ לזמן / דוד גרוסמן
הספריה החדשה

גרוסמן הוא ללא ספק "מוסכמה" ישראלית, סוג של פרה קדושה, שנתקדשה עוד יותר עם הפיכתו של הסופר (הנערץ) לאב שכול. ומי יקום ויאמר דבר נגד האב השכול דוד גרוסמן?!

אבל:

ספרו החדש של גרוסמן "נופל מחוץ לזמן" שראה אור בדיוק בזמן – שבוע הספר, הוא, לדעתי, ספר הזוי ובלתי קריא בעליל, שבעיקר מוכיח שאת השכול האישי של אב על בנו, אפילו גרוסמן לא מסוגל לבטא.

הספר הוא מעין אוסף אפיזודות, חלקן כתובות כשירים, חלקן סתומות בעליל (היפר-ריאליסטיות? סורייאליסטיות?), שאמורות , כנראה, לבטא את ההתמודדות עם השכול. אבל התמודדות עם השכול היא התמודדות שנועדה מראש לכישלון, ואפילו גרוסמן, הסופר הגדול, הכואב הגדול נכשל בה ובספרו ובגדול.

הסופרלאטיבים על הספר הזה ודאי יבעירו, בימים הקרובים, את הנייר עליו ייכתבו, וירצדו מעל מסכי האינטרנט, אבל בעיני, צר לי כל כך לומר, גרוסמן נכשל כאן מאד. וזה עצוב מאד.

מומלץ מאד : אשה שבורה / סימון דה-בובואר
מצרפתית: מרים טבעון

ספר הנובילות היפהפה של סימון דה-בובואר ראה אור (לראשונה?) ב 1984 בהוצאת ' זמורה, ביתן '. קראתי אותו אז בהתרגשות ובהתפעמות. הנשים שמסגרות החיים מובילות אותן של השבר, האיפוק , הרגישות והפמיניזם במובן החיובי ביותר של המונח של דה בובואר חדרו אלי מאד.

15 שנים אחרי , אני מגלה את הספר באדרת אחרת ובהוצאת "מחברות לספרות". אני מניחה שהספר הקודם אזל מהשוק ועתה הוחלט להוציאו מחדש. והוא אכן ראוי לכך מאד.

החלטתי לקרוא אותו שוב, אולי אפילו כדי לגלות מה השתנה בי ב 15 שנים.

   (יוני 2011)

דה בובאר היא סופרת בנשמתה. היא פילוסופית והיא אשה. כל 3 התכונות האלה מתבטאות היטב ב"אשה שבורה". מרגשות במיוחד אבחנותיה הדקות של הרגשות וההרגשות של הנשים המתוארות. 3 תיאורים של החמצה. ועולה השאלה האם אותן נשים אומללות (כל אחת בדרכה..), הן אכן קורבנות החברה בה הן חיות, או אולי קורבנות של עצמן ?  (שאלה "צדדית", אבל חשובה, האם יש בספר הזה מסר פמיניסטי, ואם כן, מה הוא?).

הספר כתוב נפלא, אך כשאר ספריה של דה בובאר בכלל לא קל לקריאה. ואולי , אולי קצת גדוש מדי באומללות, אך מי אני שאבקר את דה בובאר?

ספר לנשים חזקות בלבד.

חדש : שיחות עם המאהב שלי ועם אשתו / אלאונורה לב
הוצאת: נ.ב , מרץ 2011

הממ.. אלאונורה לב ,המוכרת מספריה הקודמים, מוכרת (לי) כמאוהבת במילים (בעיקר של עצמה?) וכזאת היא גם גיבורת ספרה החדש. וזה גם טוב גם רע. זה טוב כי ללב יש מה להגיד ואיך להגיד, וזה רע כי יש לה יותר מדי מה להגיד, מה שמוביל לספר של מעל 500 עמודים, שלמרות הקטעים המאד יפים ומרגשים שבו, הוא מתיש. אילו רק היו בו משהו כמו פחות 200 עמודים, זה יכול היה להיות ספר ממש טוב. אבל כשמהכל יש בו יותר מדי, אז האימרה על הזמן הקצר והמלאכה המרובה, הופכת להיות מאד רלוונטית.

חדש ומאד מומלץ: להט אדום

האמנות באור במצפון
מבחר שירים ומסות מאת מרינה צווטאיבה
תרגום והערות: רנה ליטווין , הוצ' הקיבוץ המאוחד

ראו עמוד שירה

חדש ומומלץ : של עכברים ואנשים / ג'ון סטיינבק
מאנגלית: טל ניצן, הוצ' הספריה הקטנה (ספרי סימן קריאה) 2011

מי לא זוכר את סיפורו הידוע של סטייינבק "הפוני האדום" ? אותו למדנו בתיכון , או מתישהו. מייטיבי הקרוא ודאי כבר קראו מתישהו את הרומן הגדול שלו "ענבי זעם", שיצא לא מזמן בתרגום עברי חדש. ואכן, סטיינבק, חתן פרס נובל לספרות (1962) הוא בין הסופרים האמריקאים היותר מוכרים (ואהובים) של שני השלישים הראשונים של המאה ה 20.

הנובלה היפהפיה שלו "של עכברים ואנשים" , אותה קראתי לפני שנים בשפת המקור, מוגשת עכשו לקוראי העברית בתרגומה, הקולח כתמיד, של טל ניצן.

עוד ארחיב, אך בינתיים.. מומלץ בחום.

חדש וממש לא הכרחי : טעמה העצוב של עוגת הלימון/ איימי בנדר; מאנגלית: קטיה בנוביץ. הוצ' אחוזת בית.

ספרה השני, והראשון שמתורגם לעברית, של הסופרת האמריקאית, ילידת לוס אנג'לס 1969, איימי בנדר. הכותבת היא "מרצה לסורייאליזם" מה שאולי מסביר את אופיו המוזר משהו של הספר המאד אמריקאי  והמאד לא מעניין שכתבה. כולו מתרכז סביב חושיה המיוחדים של רוז המתבגרת, מעין רומן חניכה מחוסר פואנטה. מזכיר מאד את גל התרגומים העכשווי של סופרים אמריקאים צעירים, וכמו רבים מהם – פשוט מאכזב.

חדש ומומלץ : ימיו האחרונים של סטפן צוויג/ לורן סקסיק.  מצרפתית: ניר רצ'קובסקי;  הוצאת ספריית פועלים 2011

את סטפן צוויג אתם מכירים? כי מי שלא, ממש שוה לו להכיר.

הוא היה סופר יהודי יליד וינה (1881) שכתב את "24 שעות בחיי אשה" , את "קוצר רוחו של הלב" ועוד רבים אחרים. סופר שבחייו , בכתיבתו ובהתאבדותו ב 1942 בברזיל, הפך , במידה רבה, לסמל של תקופה ושל האדם הנאור באמת שנקלע לתוכה.

על סטפן צוויג ועל מה שהובילו אל סופו, תוכלו לקרוא במעין ביוגרפיה של הסופר הצרפתי (ממוצא יהודי) לורן סקסיק. הספר המתמקד, רק לכאורה, בששה החודשים האחרונים של צוויג, מיטיב לתאר , בדרך סיפורית של "מספר יודע-כל" את ההיסטוריה האפילה של אירופה בשנות הנאציזם, את תחושת הנירדפות האינסופית של יהודי אירופה, את אישיותו המורכבת (והלא בהכרח מלבבת) של צוויג, את יחסיו האינטימיים עם הספרות , הסופרים ועם הנשים שבחייו.

לספר רבדים רבים, והוא מצליח להעביר מידע ותחושות עמוקות. למרות היותו קריא, מטבע הנושאים שבהם הוא עוסק, הוא בהחלט לא ספר קל. הוא משכיל את הקורא  ומעורר מחשבה, אך מהנה – הוא  וודאי לא.

יורחב..

חדש ומומלץ : כל שבעת הגלים / דניאל גלטאואר
תרגום מגרמנית: דפנה עמית, הוצ' כתר 2011

ספר המשך לספרו הקודם של גלטאואר "טוב נגד רוח הצפון", שהומלץ בחום בעמוד זה מעט למטה. רומן אי-מיילי, שראשיתו אקראית והמשכו הכרחי.

אמי וליאו ממשיכים להתכתב ולהתקרב גם בספר החדש. ויש משהו עתיר קסם, חכמה וחמלה בקשר המתפתח בין השניים. הם יודעים להתבטא, הם זקוקים מאד זה לזה, הם : אני, אתה, הוא, ובכל זאת מיוחדים מאד. ומה שחשוב לא פחות, "הם" (הסופר) לא לוקחים עצמם ברצינות רבה מדי, למרות שהבעיות העולות בהתכתבותם רחוקות מלהיות פשוטות.

זה לא ספר "ענק" וחד פעמי, אבל זה כן ספר מלא חן וטעם טוב. ספר, שלמרות היותו גם כאוב, עושה טוב לקרוא אותו.

חדש: שארית החיים/ צרויה שלו
הוצאת כתר

צרויה שלו, לטעמי, היא אחת הסופרות הטובות ביותר בארץ בתקופה זו, אולי הטובה מכולן (וצר לי שאיני בטוחה שהתחרות אכן מאד קשה..). וכך, אחרי "חיי אהבה" (המצויין) ואחרי "רקדתי, עמדתי" ואחרי.. היא מגישה לנו את ספרה החדש "שארית החיים".  ואני חייבת לומר כבר בראשית דברי, ששם הספר הרגיז אותי והכאיב לי, שהרי זה הוא שם ספרה של לאה גולדברג, שראה אור מספר שנים אחרי מותה, והכולל "שירים רישומים מן העיזבון". זה הוא, שוב לטעמי שלי,  אחד מספרי השירה היותר חזקים והיותר מטלטלים, שנכתב בשפתנו בעשרות רבות של השנים האחרונות. הוא כאוב, הוא חכם, הוא מאופק והוא טראגי בדרכו.

השימוש בשם ספרה של גולדברג הענקית והמנוחה מוסיף לעורר בי הרגשה של חילול הקודש. ובכל זאת התחלתי את "שארית החיים" של שלו. התחלתי זאת אומרת שאולי אמשיך, אולי לא. הספר מזכיר מאד את ספריה הקודמים של שלו, עם סיגנונה המיוחד, עם שליטתה הכמעט וירטואוזית בשפה ועם אותה תימטיקה המוכרת מספריה הקודמים. והדיכאון , כרגיל אצל שלו, שולט ביד רמה, אולי רמה מדי בספר הזה.

וכך :

 אולי בגללי, אולי בגללה, אולי בגלל השם, או בשל כל אלה ביחד, מצאתי עצמי יותר ויותר מתקשה להמשיך בקריאה, והינחתי את הספר בצד, אבל קרוב, אולי הוא יתאים לי בימים אחרים. חזרתי אל שארית החיים של לאה גולדברג.

 

חדש : מפתח לאבא (מי הוא היה  ולמה הוא התאבד – כותרת משנה) / ג'ואן ויקרשם
מאנגלית: דנה אלעזר הלוי; אחוזת בית , ינואר 2011

ב "מפתח לאבא" מנסה הסופרת והעיתונאית האמריקאית ג'ואן ויקרשם לפענח את חידת התאבדותו הפיתאומית של אביה, שקם בוקר אחד, מתלבש לעבודה, מכין קפה לאישתו הישנה, ואז.. ניכנס לחדר עבודתו ויורה בעצמו.

הספר הוא למעשה סיפור תולדות חייו הלא קלים, וגם הלא מאד מעניינים, של אביה של הכותבת, כפי שהם ניראים לה לאחר מעשה. מסקנתה המאד לא מפתיעה היא שכשאדם מתאבד , הוא פוגע קשות במשפחתו..  אבל כדי לדעת זאת, ממש לא חייבים לקרוא את מאות העמודים המדכאים של ויקרשם. גם הגימיק של כתיבת הספר כאינדקס כאילו אלפ-ביתי , לא מצליח להציל אותו מרדידותו, ומאי הצלחתו המובנית בנושאו – להבין למה או מתי קם אדם ומחליט ש..די.

אני יכולה להבין לליבה של הכותבת, אבל בהחלט מתקשה להמליץ על ספרה.

חדש ומומלץ: זעם / סרחיו ביסיו
מספרדית: שוש נבון, הוצאת סימטאות

 

ספרו המיוחד של ביסיו (יליד בואנוס איירס, 1956) מעמיד בפני קוראיו אתגר לא קל. הספר קל לקריאה ומאד לא קל לעיכול. רבדיו רבים ומעוררים מחשבה.

סיפור המסגרת שלו הוא סיפור אהבה, או כעין סיפור אהבה, בין פועל ביניין בן 40 לעוזרת בית בת 25, בארגנטינה של שלהי המאה ה 20.

עיקרו של הסיפור הוא גיבורו חוזה מריה, שעליו המספר "יודע כל". סיפורו של מריה הוא סיפור שנע בין ריאליה לפנטזיה,  ושאלת היתכנותו מהדהדת בעת הקריאה ואחריה. זהו סיפורו של אדם שמנסה להתאייד מהעולם בעודו מסתתר בוילה הגדולה, שבה משרתת אהובתו.

בתחילת הסתתרותו הוא "רואה ולא נראה" , ואילו בהמשכה, ומתוך בחירה הוא הופך עצמו גם ל " לא רואה". במקביל לזה מריה מתחיל לחשוב. הוא מתוודע אל עצמו. בדידותו המוחלטת כופה עליו היזכרות בעברו הקשה, תוך ניסיון לשמור על קשר (טלפוני) עם אהובתו ואחר כך תוך מאמץ להוציאה מחייו , כלומר ממחשבותיו עליה. בשלב מסויים הוא שב אל הקשר עם רוסה אהובתו, והם מתקרבים מאד, אך מבלי להיפגש.

מריה הנעלם עושה מספר מעשים איומים, שעליהם הוא לא מהרהר כלל, אך הקורא נאלץ לחשוב עליהם, ולהתלבט קשות בין האמפתיה לאיש המסתתר לבין הסלידה הבלתי נמנעת ממעשיו.

הספר הכתוב במיומנות רבה, הוא מרתק, אך גם דוחה משהו. הוא ספר קשה ומטריד, עם מסר מאד לא פשוט על החיים על פי ביסיו.

והערה לסיום, עם התנצלות על הקטנוניות שלי, עוד ספר מרובה עמודים לבנים, או בלתי שייכים, מבית הוצאת סימטאות. הספר כבד גם כך, למה לנפח את ניפחו?

שוה קריאה!

 

חדש: סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד / גארי שטיינגרט  תר':קטיה בנוביץ, ספרי חמד 2011

למרות שהסופר שטיינגרט, יליד לנינגרד (1972) הוא וספרו מאד אמריקאים.
למרות שמדובר בסיפור אהבה "עצוב במיוחד" , הספר מצחיק למדי.
למרות שהספר מצחיק וכתוב בכישרון רב, זה בעצם ספר די עצוב, כי למרות שהספר הוא כעין "עתידני", העכשו האמריקאי המוצג בו נראה אמיתי, או לפחות אפשרי, והוא רחוק מלהיות מעודד.

 

חדש ומומלץ:   חציית קיץ / טרומן קפוטה

מלכתחילה לא בא לי לקרוא את ספרו ה"חדש" של טרומן קפוטה (בדם קר) – חציית קיץ , שראה אור  שנים רבות לאחר פטירתו של קפוטה, והיה, כנראה, ספרו הראשון. וזאת משום שאל  "ארוחת בקר בטיפניס" לא ממש התחברתי  ו"בדם קר" היה לי קשה מדי ממספר בחינות.    גם הכיתוב על הכריכה האחורית של  "חציית קיץ" : רומן סוער של בת 17 עשירה עם צעיר יהודי עני מברוקלין, לא משך את ליבי .  אבל : קבלתי את הספר במתנה ואיחרתי את זמן ההחלפה,כך , שלמעשה, כמעט אולצתי לקראו.

וטוב שכך, כי הספר ממש טוב.
לכאורה, סיפור אהבה, כמעט בנאלי, של מתבגרים מנוגדים. היא עשירה, יפה, מפונקת, פתוחה ומרדנית; הוא צעיר יהודי עני, כבד פה, כבד עבר והווה, כבד רגש וסגור.  למעשה, יש בנובלה היפה הזאת הרבה יותר. יש בה איפיון מרשים של גיבוריה, יש בה עירוב מרשים של מציאות ודימיון, יש בה בקורת חריפה למדי על הנובורישיות של עשירי ניו יורק, 1945, ויש בה המפגש הזה , הגורלי כל כך, בין גריידי גיבורת הספר, לקלייד אהובה. ובנוסף על אלה יש בה המון אוירה, שקשה לא לחוש אותה בכל שורה משורות הספר.

הספר כתוב מצויין (כמובן..טרומן) ומפליא לתאר לא רק את האווירה הניו-יורקית "של אז", אלא גם את אווירת הנפש של גיבוריה.
מה שמיוחד בו, ואולי הוא המבדיל העיקרי בינו לבין "ארוחת בקר בטיפניס" , שהוא אקטואלי היום לא פחות משהיה בעת כתיבתו.  מכמיר לב ומעורר מחשבה.

וקפוטה בכלל לא התכוון לפרסם אותו..

קיראו !

 

 חדש (ולא) מומלץ

אהבות אסורות/אמנון רובינשטיין

כשאתה אמנון רובינשטיין בכבודו ובעצמו, אז מותר לך להוציא לאור ספר עם שם נדוש (מרוב שימוש) ועם סיפור נדוש, כתוב בשפה גבוהה ומשכילה ובלי הרבה תוכן.. ואת השאר השם 'אמנון רובינשטיין' כבר יעשה בשבילך. (טוב, עם קצת עזרה מידידים).

ספר סתמי לטעמי, גדוש במליצות, שלא מכבד את כותבו ואת הקוראים, ולכן גם לא ארחיב עליו.

 חדש ומאד מומלץ

רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל
של אסקילדסן תר' מנורווגית: דנה כספי
הוצאת סימטאות י

נואר 2011

של אסקילדסן הוא סופר נורוווגי , יליד 1929, שכתב ספרים רבים וזכה בפרסים.

ספרו הנ"ל הוא ספר חזק ומרשים , שדוברו איש בן הרבה למעלה מ80, מתאר בו בקטעים קצרים, עתירי אירוניה וחכמה, אירועים יומיומיים מתשעת העשורים של חייו.

הזיקנה היא נושא מרכזי בספר, אך עוד יותר ממנה – החיים הקטנים, היומיום והאיך שאנחנו תופסים אותו (בעיקר בדיעבד). הרבה ניכור ובדידות נובעים מהמילים המאופקות והמצומצמות של הדובר, אך גם איזו חמלה נסתרת כמעט לאדם.

אסקילדסן כמו מלגלג על הכל, אך למעשה מתוך הכעין ליגלוג הזה עולה אהבה או כעין אהבה  לאירועים הקטנים של החיים ועמה גם השלמה גדולה עם הסוף הקרב. יחסי אדם לאדם, יחסים במשפחה, חיי אדם – על ההישגים בהם ועל משמעותם מבצבצים כל הזמן מתוך האירועים הפשוטים, לכאורה, המתוארים.

מקסים ומעורר מחשבה.

(וגם קצת מרגיז שהוצאה אלמונית מרשה לעצמה להוציא ספר, מקסים ככל שהוא, שכמחצית מעמודיו ריקים, מספר רב של עמודים מפרסם ספרים אחרים של ההוצאה,  ועוד לגבות עליו 69 שקלים: מחיר מומלץ).

חדש ולא מומלץ:

היינו העתיד/ יעל נאמן

אחוזת בית 2011

התחלתי לקרוא את ספרה של ילידת קבוץ יחיעם יעל נאמן וככל שהמשכתי בקריאה הוא עשה לי יותר רע. אני הייתי שם, עברתי את זה. אותי זה לא מצחיק.
הפקעת ההורות בשם האידיאלים, משטר החיים הנוקשה, הדרישות ההזויות מילדי הקיבוץ, שלטון הטירוף..

הספר כתוב יפה וקולח, אבל בעיני הוא רדוד ומיותר. מי שהיה שם, ממש, אבל ממש לא זקוק לתיזכורות (להבדיל, אני מניחה שיוצאי שואה לא קראו ספרים עליה, וסליחה על ההשוואה) ומי שלא היה שם ישתעמם או סתם לא יבין.

הספר מקטין את עושק הילדות שהקיבוץ גרם לנו, את הנזקים שלעולם לא יתוקנו. אותי זה בכלל לא מצחיק..

מיותר!  ??

עידכון כעבור זמן :

 ובכל זאת המשכתי לחשוב על הספר אחרי קריאתו, גרמו לכך , בין היתר גם הביקורות הנילהבות עליו ויחסי הציבור שנעשו לו.

התלבטתי (ועודני מתלבטת) בשאלות שבמהות הניסוי שאנו היינו עכבריו או שפניו, וגם בשאלת הצורך או ההצדקה לפירסום ספר כזה ולאיזה קהל הוא נועד.

אבל דומה שיותר מהכל את הרגשתי עם קריאת הספר מבטא שירה הידוע והמוכר של רחל:

צְרִיחוֹת שֶצָרַחְתִי נוֹאֶשֶת, כּוֹאֶבֶת

בִשְעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן,

הָיוּ לְמַחֲרזֶת מִלִים מְלַבֶבֶת,

לְסֵפֶר שִירַי הַלָבָן.

נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לא גִלִיתִי לְרֵעַ,

נֶחְשַף הֶחָתוּם בִי בְאֵשׁ,

וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶל הַלֵב הַכּוֹרֵעַ

יַד כּל בִמְנוּחָה תְמַשֵשׁ

 חדשים ועוד לא מדורגים

מייסטרים דגולים:קומדיה /תומס ברנהרד
תרגום: רחל בר חיים, הוצ' בבל 2010

יציאתו לאור של ספר חדש בעברית של הסופר האוסטרי המצויין – תומס ברנהרד היא עבורי פיתוי שאין לעמוד בפניו לכתוב עליו, כלומר על תומס ברנהרד, שהוא , בעיני, אחד הסופרים היותר טובים של המחצית השניה של המאה ה20.

את ספרו הראשון שתורגם לעיברית, בטון, קראתי לפני קרוב ל 20 שנה, ואף שכבר איני זוכרת את הפרטים, היטב אני זוכרת את עוצמת החוויה החד-פעמית שגרם לי ספר צנום ועצום זה. היתה בו דחיסות, היתה בו מוזיקליות, היתה בו חכמה; היו בו רגישות, דקות אבחנה , אירוניה, ביקורת נוקבת (על החברה האוסטרית) ובתוך כל אלה גם חמלה.

אחר כך קראתי את "אחיינו של ויטגנשטיין" ואת "הטובע" ושוב התפעלתי מהעוצמתיות הטמונה בכתיבתו של ברנהרד.

עכשו, תוך כדי קריאת "המייסטרים הדגולים" אני חושבת שברנהרד עצמו הוא דמות חריגה בעולם הספרות, ושהיה זה מרתק ביותר לקרוא במרוכז על האיש ועל מיכלול יצירתו.
אני, מכל מקום, מתכוונת לשוב אל ספריו הקודמים, משאסיים את זה הנוכחי, ולנסות לפענח , ולו לעצמי, את תעלומת המספר והסופר – תומס ברנהרד.

טובים מאד

 

תור הברזל / ג'.מ. קוטזי
תר' אלינוער ברגר, הוצאת עם עובד ספריה לעם 2010

קוטזי, חתן פרס נובל לספרות 2003, נולד בקייפטאון, התגורר באנגליה ובארהב , שב לקייפטאון והתאזרח ב 2006 באוסטרליה.

הוא מוכר לקוראי העברית מספריו הבלתי נישכחים : חרפה, חייו וזמניו של מיכאל ק' ואחרים.

בספריו, קוטזי מרבה לעסוק בטרגדיה של האפרטהייד ובתוצאותיו.

"תור הברזל", שנכתב לפני "חרפה" מתאר את הימים האחרונים של האפרטהייד בדרום אפריקה, ובמקביל את ימיה האחרונים של אשה לבנה, מרצה ללימודים קלאסיים, הגוססת לבדה מסרטן סופני. היא הדוברת בספר, ובפיה שם קוטזי את ידיעותיו ואת עמדותיו על השפל המוסרי הבלתי אפשרי שאיליו מגיעים כל השותפים לאפרטהייד. מדכאים ומדוכאים כאחד.

מערכת יחסים מוזרה, כמעט הזויה, המתפתחת בין האשה הגוססת לנווד אלכהוליסט תמוהי , המתנחל בביתה מכניסה, למרבה האירוניה, מעט חמלה לספר קשה זה.

כברוב ספריו, תיאוריו של קוטזי קולחים ומדוייקים עד כדי יצירת כאב גופני של ממש בקורא. המסר עובר – וחזק. בספר הזה אולי אפילו חזק מדי.

בלעדיה / אנטוניו מוניוס מולינה
מספרדית: יערית טאובר, כתר 2010

נובלה קצרה ויפהפיה של הסופר הספרדי אנטוניו מולינה (מחבר "החורף בליסבון" ו "ירח מלא") שבמרכזה אהבתו (האובססיבית) של איש "פשוט" שרטט במועצה האזורית של עיר קטנה אל אשה בוהמית, תמוהה, מיסתורית ומנותקת המציאות.

האשה הזרה הזאת, בלנקה, הופכת אישתו של מריו השרטט ונותרת זרה ומרוחקת עד הרגע שבו היא נעלמת , ואשה אחרת, דומה לה בכל , מופיעה פתאום בביתו של מריו.

הסיפור מעמת פנטזיה ומציאות, תוהה על טבעה של האהבה ומבקר בעדינות ובתבונה את ה"פלצנות" הרדודה של אמנים מסויימים.

נובלה קצרה וחריפה , שקל מאד להיזדהות עם תכניה ושקשה שלא להתאהב בה, ולרצות לשוב ולקרוא אותה מיד עם סיום הקריאה.

מיוחד! מומלץ! מולינה! 

היקיצה / קייט שופן, תר' מירי קרסין, אחרית דבר: יערה שחורי
הוצאת כתר, סדרת נובלה, 2010

קייט שופן היא סופרת אמריקאית ילידת מיזורי 1850. נפטרה ב 1904, לאחר חיים קשים וסבוכים.
ספרה היקיצה הוחרם במשך שנים רבות בגלל נושאיו האינטימיים והבלתי "מתאימים" לעת כתיבתו. הספר הוא , למעשה, סיפור חניכה מאוחרת של אשה צעירה, נשואה ואם לשניים, המגלה את עצמה תוך כדי התאהבותה בגבר צעיר ממנה. (ולא היא בהחלט לא מאדם בובארי או אנה קארנינה)
הגברת פונטלייה חורגת במהלך הספר, לא רק מהמוסכמות החיצוניות לה, אלא גם מהמוסכמות של עצמה ועל עצמה. מאשה סגורה ומאופקת, המצייתת באופן עיוור לכללי החברה בה היא חיה, היא הופכת לאשה במלוא מובן המילה. היא נפתחת אל העולם, אל רצונותיה, אל ריגשותיה, אל נשיותה.
המהלך מתרחש לאט , והוא מתואר ברגישות ובפיוטיות מכמירות לב ושובות לב. מודעותה של עדנה פונטלייה לעובר עליה היא חלקית, לפחות בהתחלה. המודעות מסנוורת אותה, כמו את האיש שנחלץ מהמערה של אפלטון. אלא שעדנה המקיצה מסוג של תרדמה, בוחרת לא לשוב אל תוכה של המערה החשוכה, בה התנהלו חייה הקודמים.
ולבחירות כאלה, כידוע, יש מחיר..

ספק רב אם קייט שופן הכירה את יצירתה של בת תקופתה, סופרת זרם התודעה, הבריטית וירג'יניה וולף, אך קשה לא להיזכר בספריה של וולף ובדמותה. גם קייט שופן, בדרכה, מחפשת – דורשת לה "חדר משלה" ומגיעה אל הגלים שלה.
ספר ייחודי (בפרט על רקע התקופה בה נכתב), רגיש מאד, חכם, יפה מאד, ובאופן בלתי נמנע גם מעורר מחשבה ומכאיב.

 

ארוחת הערב /הרמן קוך הוצ' כתר 2010

תרגום מהולנדית : ענבל זילברשטיין

 את ספרו של הפובליציסט והסופר ההולנדי הרמן קוך קניתי כמעט במקרה ועוד לפני שהספר הפך לרב-מכר גם בארץ.  לכאורה, וגם לא לכאורה, ספר קריא על ארוחת ערב אחת של שני זוגות "מן הישוב", הנפגשים במסעדה נובורישית כדי לדון במעשיהם הקשים של בניהם. לכאורה, וגם לא לכאורה, ספר על אחריותם של הורים למעשי ילדיהם.
פרקי הספר מסודרים לפי סדר המנות המסובכות המוגשות באותה ארוחת ערב מרתקת ומצמררת . ותוך כך נפרשים בפני הקורא המרותק מספר סיפורים מקבילים, כשהעיקרי בהם, שוב כביכול, הוא סיפור המעשה הנורא של הבנים. ובינתיים אנו לומדים על שגרת החיים של שני הזוגות (הבעלים הם אחים) ומקבלים ביקורת שנונה של אח אחד על אחיו , הפוליטיקאי הנמרץ שרץ לבחירות גורליות, וכאילו כל הדרכים כשרות בעיניו.
ותוך כדי מתברר יותר ויותר, שלא ביחסי הורים- ילדים עוסק הספר, הוא עוסק בנורמות, הוא עוסק באלימות, הוא עוסק בגבולות השפיות.
ספר קל לקריאה וקשה לעיכול. חשוב, מעורר מחשבה, מטריד מאד שעות ושבועות לאחר סיום קריאתו.
הרחבה תבוא.

 
טוב נגד רוח הצפון / גלטאואר דניאל

טעות הקלדה של אות אחת מביאה ל"פגישה" וירטואלית ואקראית בין גבר לאשה, שלא נפגשו מעולם. הפגישה הזאת הופכת להתכתבות מיילית אינטנסיבית, שלא לומר אובססיבית, בין השניים, עד שכל חייהם היומיומיים נעים סביבה ומתמקדים כמעט רק בה.
הספר הקריא והמושך הזה בהכרח מעורר הרבה מחשבות על כוחה של הווירטואליות בחיינו, על המציאות היומיומית מולה וגם – על טבע האדם, על משמעות האהבה, על חיי הנישואים ועוד.
ספר שכביטוי הכי בנאלי "צובט בלב", אבל חזק ולהרבה זמן, בעיקר משום שהוא מכריח את קוראו להתמודד עם עצמו בשאלות הכי מהותיות של חייו העבריים והעכשווים, וזה, כידוע, לא תמיד קל.
מומלץ !
מומלצים נוספים:
העלמה של אנדריץ' איוו
להחליט להיפרד של בסון פיליפ
מחברות הפרידה / סטודארט הלונידה

 

רקמת סתיו /טרו מימוטו
תרגום מיפנית ואחרית דבר: דורון ב כהן,  הוצ' מודן 2010
ראשית, זה ספר של סופר יפני. שנית, זה רומן מכתבים בין זוג שנפרד 10 שנים קודם. קחו את שני הנתונים האלה ותקבלו רקמת סתו של ממש.
אקי פוגשת לגמרי במקרה את הגרוש שלה יסואקי. פגישה לא צפויה זו מעוררת בה את הצורך לכתוב ליסואקי (ולעצמה ולקוראים) את מהלך הדברים שהוביל לפרידתם הכואבת, ככל פרידה או יותר, ואת קורותיה אחרי אותה פרידה.
יסואקי עונה לה, להפתעתה. וכך מתפתחת התכתבות כאובה , מורכבת ומותחת בין השניים, כעין 'פוסט מורטם' של פרידה, אולי כדי לסגור, אולי כדי לצור פתח מעט רחב יותר להווה ולעתיד.
ספר עדין, חכם ורגיש. יפני במיטבו.
מומלץ.
ועוד כמה וכמה , שאפרט עליהם ועל אלה שכבר הזכרתי בקרוב.

 

טובים

היום שלפני האושר / ארי דה לוקה
מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו, הוצ' הספריה החדשה

ארי דה לוקה הסופר האיטלקי יליד 1950,  מוכר לקורא העיברי ממבחר ספריו, שתורגמו לעברית, שאולי הידוע מכולם הוא ספרו המצויין "הר אדוני". אחריו תורגמו גם "שלושה סוסים", "לא עכשו לא כאן" ואחרים.

"היום שלפני האושר" הוא לכאורה סוג של סיפור אהבה. למעשה, זה הוא סיפור התבגרותו של ילד יתום בנפולי של השנים שאחרי מלחמת העולם. את היתום הזה חונך יתום אחר, שוער הביניין של הבית שבו מתגורר הנער המתבגר. למעשה זה גם איננו סיפור חניכה, וגם לא ספר על היום שלפני האושר. זהו ספר פיוטי, מלא חמלה ותובנות רגישות על החיים: על אנשים כפרטים, על הטבע, על המחשבות, על המהלך של הזמן, על רצון האדם.

למעשה, קשה להגדיר בדיוק על מה הספר או מי הוא הגיבור שלו, אך יש בו משהו קוסם, מכמיר לב, כמעט שיר אהבה כאוב ומלא חמלה על החיים עצמם. הספר מזכיר מאד את ספריו הקודמים של ארי דה לוקה, שלא העלילה היא העיקר בהם, אך התובנות הפשוטות והפיוטיות שעוזרות "לסדר את המחשבות" – מצדיקות בהחלט את קריאתו.   (ואגב , ממש לא את כל הספרים של דה לוקה חייבים לקרוא..).

יותר מדי אושר / אליס מונרו

תרגום: דנה אלעזר הלוי, הוצאת מחברות לספרות 2010

אליס מונרו היא סופרת קנדית נחשבית, זוכת פרס בוקר ל 2009.

בארץ התפרסמה בעיקר בגלל ספר סיפוריה "בריחה".

גם "יותר מדי אושר" הוא ספר סיפורים, רהוט, חכם ומאופק, העוסק בדברים "הקטנים" שמכתיבים לנו את כל החיים.

מטבע הדברים, ספר ששמו "יותר מדי אושר" , לא באושר עיסוקו.

סיפוריה של מונרו עוסקים בנושאים שונים, מקיצוניים, דוגמת הסיפור 'ממדים' הפותח את הספר לסיפורים שכיחים יותר בנושאיהם.  למרות שרמתם של הסיפורים אינה אחידה, בכולם קיימת התרחשות מרתקת ומאופקת, וכולם "איכשהו" מעוררים מחשבה בעיקר לגבי הפואנטה של הסיפור. (כן, אולי בדיוק לשאלה ה"אסורה" – "למה התכוון המשורר?").

ספר טוב ובחלקו – אפילו טוב מאד.

נחלה / רוזינה ליפי,  תרגם מאנגלית: אמיר צוקרמן
הוצאת עם עובד 2010

ספר ממש חדש של הסופרת ילידת שיקגו (1956) רוזינה ליפי, המספר את סיפוריהן של 12 נשים החיות בפרובינציה מרוחקת ומנותקת "אי שם" במערב אוסטריה. נשים שונות וגם דומות המחוברות של הכפר שבו הן מתגוררות, שהוא נחלתן.  יש איזה יופי בפשטות המעודנת שבה נימסרים סיפוריהן של הנשים, הנילחמות על נחלתן במובן העמוק ביותר של המילה. אך הפשטות הזאת היא גם בעוכרי הספר הזה. אחרי מספר סיפורים הרגשתי שאני, כאן בישראל של המאה ה21  מתקשה להתחבר  לנשים של ליפי.

הסיפורים שלהן , הכתובים יפה כל כך, אינם די מעניינים לטעמי, ואת זה שלרוב הנשים ישנם מאוויים בלתי מוגשמים, הרי הכל יודעים גם בלי לקרוא את ליפי.

 

המתיקות שאחרי / בנקס ראסל

תעלוליה של ילדה רעה / יוסה

תבונת האוהבים / פאבלו סימונטי , תר' מספרדית מואיז בן-הראש, הוצ' מטר 2010

את ספרו השני, שמתורגם לעברית, של הסופר הצ'ליאני סימונטי אני קוראת עכשו ועוד לא ממש יודעת מה להגיד עליו. אני מזכירה אותו פה בעצם כדי להזכיר את ספרו הראשון (שאף הוא תורגם לעברית) : אמנו שבשמיים.
אימנו שבשמייםהוא סיפורה של אשה-על- סף- מותה בצ'ילה של המאה הקודמת, העוסק כולו בחיים, בפרט בחיי האשה ובמעמדה בתקופתה של המספרת. המיבנים הסבוכים של : החברה, המוסכמות, חיי הנישואים והיחסים בתוך המשפחה – נחשפים בהדרגה מתוך סיפורה של אשה חזקה, היודעת את מותה הקרב, והעושה לעצמה, בדרכה, את חשבון הנפש שלה.
ספר מאופק , מרגש ומעורר מחשבה.

האמיתית / שאנדור מאראי תרגום:

ספרו הרביעי המתורגם לעיברית של הסופר ההונגרי מאראי, אינו הטוב ביותר שלו בעיני. 'גירושין בבודה' שקדם לו בעברית טוב ממנו בהרבה, בעיני., אך עדיין, ובפרט לאוהבי הסופר, שכתב גם את: 'הנירות בערו עד כלות' ואת 'הירושה' , זה בהחלט ספר ראוי לקריאה.
המשך יבוא

אפשריים (כלומר, ספרים שלא מוכרחים לקרוא)

המחברות של דון ריגוברטו / מריו ורגוס יוסה
תרגום אביבה ברושי, זמורה ביתן 2002

נראה שאת הסופר הפרואני , חתן פרס הנובל ל 2010 , אין צורך להציג. ספריו, כאישיותו(קרוב לודאי) מגוונים ושונים ברמתם.

הספר הנוכחי נכתב לפני שנים ותורגם לעברית ב 2002, ונראה שכעת הודפס בשנית בעקבות הנובל של יוסה.

אני כותבת עליו בעיקר כדי להזהיר מפניו:

ראשית, הספר הוא למעשה ספר המשך לספרו של יוסה "בשיבחי האם החורגת". (הטוב ממנו בהרבה, לטעמי).

שנית, זה ממש לא ממיטב יצירתו של יוסה, אז נא לתאם ציפיות. כי למרות האירוטיקה הקולחת מהספר.. בסך הכל הוא, לטעמי שלי, די משעמם.

 

המדריך למצית בתי כותבים בניו אינגלנד / ברוק קלארק
תרגום מאנגלית: יעל אכמון, הוצ' מחברות לספרות 2010

שם הספר נשמע מעניין, ההתחלה מושכת, אבל..
זהו סיפורו של נער בן 18 ששרף בטעות את ביתה של המשוררת אמילי דיקינסון ובאותה הזדמנות הרג בטעות שני אנשים. אחרי 10 שנים בכלא, מספר המספר את סיפורו שנע בזמניו לפנים ולאחור. לכאורה, פתיחה מעניינת, מיוחדת ומבטיחה. למעשה, מהר מאד התחלתי להשתעמם, ולא פחות גרוע מזה – להתעייף מההומור המאולץ של הכותב, מההתחכמויות ומהאיזכורים הרבים ובלתי משכנעים של שמות של כותבים ידועים.
בין קטעים יפים לקטעים ארוכים ומשמימים , אי שם בין אמת לשקר..ויתרתי לעצמי על ההגעה לסופו של הספר. (עיניין נדיר אצלי). אבל, מן הסתם, יהיה גם מי שיצליח להנות מהספר ואולי אפילו למצוא בו משהו נוסף על לוליינות מילולית.
לא ממש מומלץ.
ועוד ספר אפשרי, אבל לא ממש מומלץ:

כל מה שנהרס כל מה שנשרף / ולס טאואר
מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי,  מחברות לספרות 2010

היו עליו כמה וכמה ביקורות נילהבות, אז התפתיתי לקנות את ספרו הראשון, המאד אמריקאי של טאואר יליד ונקובר 1973.
מדובר בספר סיפורים (לא מאד קצרים) על החיים האמריקאיים של האמריקאים. השפעת הסופר והמשורר קראבר, ניכרת כמעט בכל שורה, אך עם הרבה אילוץ ומאמץ להיות שנון, אולי – למצוא או להמציא פואנטה, שאיכשהו נותרת מוחמצת .
שם הספר אכן ממצה היטב את תוכן סיפוריו, אבל כמה אפשר לקרוא על זה?
לפי הכתוב על השער האחורי הספר היה לרב מכר בארהב והוא "מתורגם"  ל15 שפות. "הישג ספרותי נדיר החודר אל הלב", מובטח לנו שם.
שמישהו יסביר לי למה.

 
 

 

 

2 תגובות על פרוזה

  1. שלמה חלימה הגיב:

    ספרו של לורן סקסיק הנו מלאכת מחשבת של ניסיון לקרוא את
    מחשבותיו של סטפן צוויג ורעייתו לוטה טרם התאבדותם. אלו הם מאה
    ששים ושמונה עמודים של כאב של כותב ענק שאיבד את עולמו ואת
    כח יצירתו , וכן את מכורתו גרמניה. הספר כתוב לדעתי ביד אמן.
    נהניתי מכל עמוד .

    • ruthlaufer הגיב:

      שלמה שלום
      אני מסכימה איתך שהספר כתוב מצויין.
      עם זאת, אין לשכוח שמדובר בביוגרפיה בדויה של "מספר יודע כל", וכך יש להתייחס לספר.
      הספר כבד מאד , ולכן הביטוי "נהניתי" לא התאים לי. הספר מוסר הרבה מידע ואוירה על האיש והתקופה, הוא משכיל את הקורא, גם מרגש לפעמים, אבל מטבע הדברים – מאד מדכא!
      אגב, מכורתו של צוויג היתה אוסטריה ולא גרמניה!
      תודה על תגובתך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s